דירה נאה - עבור מי?

השבוע היה לי ערב נשים בביתי, ומצאתי את עצמי מנקה את הבית בטרפת כזאת שהרבה זמן לא חוויתי. די מהר שמתי לב לכל הנורות האדומות שנדלקות להן - אמא קצת פחות פנויה, קצת יותר עצבנית ולא רגועה בנפשה. איך הדבר נראה? ניקיתי (לפחות ניסיתי)  את המטבח יותר ברמה של ערב שבת ולא אמצע שבוע, אספתי משחקים חסרי בית ועוד עניינים קטנים כאלו שכנראה תופסים יותר מקום בנפש שלי מאשר בבית.

בהשמע לנורות האדומות כאל אזעקה של מערכת העצבים שלי, ידעתי שעלי להפסיק מיד לפני שהמצב רוח ישלם מחיר. אכן כך היה, הרפתי ושחררתי מכל הקולות הפנימיים והתאווה לתקתק וסיימיתי לסדר אחרי שהילדים ישנו. אגב, זה הרבה יותר קל ומועיל לסדר בזמן הזה, קחו לתשומת לב.

החוויה גרמה לי לחשוב ולהעמיק בנושא, חקרתי אותו (קרי, הדיון הועלה לסטוטס) מה שהוביל לכמה שיחות מענינות ותובנות חשובות מאד.

נתחיל בזה שנושא הדיון היה, למה ולמי הטרפת נקיון לפני שאנחנו מארחים? הדגש הוא ספציפית על ארוח. כל אחד ומה שמקפיץ אותה - אורחים בשבת, ארוע בבית, ביקור של חמות, ערב כלשהו וכו.

הסדר והנקיון הם בעלי ערך, אנחנו יודעים ש"שלושה מרחיבין דעתו של אדם: דירה נאה, ואישה נאה, וכלים נאים". זה לא רק ענין גשמי. יופי אכן מרחיב את הנפש ומביא ליישוב הדעת ושלוות נפש. דאגתי לסדר את הסלון לפני שהתיישבתי לכתוב על הספה כדי שיהיה למחשבות שלי אפשרות לנוע ומרחב לחשוב בנחת. הנפש צריכה יופי, זה פשוט מאד ולא צריך לנסות להבין את זה לעומק (אפשר כמובן).

אבל מה קורה אם לתוך חיי היום יום, במרחב ששם מגדלים משפחה ויחד עם המשפחה מגיע בלאגן מבורך מאד - יכנס מישהו? האם אנחנו מרגישים בנוח עם הבלאגן הכל כך אנושי, או האם יש שם אלמנט של בושה? האם אנחנו מרגישים בנוח שיראו את הצד האוטנתי ופחות מצטלם?

מצד שני, כמו שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם, כך גם לגבי אורחים. הרי ממש נעים להתארח במרחב נעים ונקי! החוויה נעשית נעימה יותר, עם חשק להשאר ועם חשק לחזור.  לכן זה הגיוני לרצות לארח במקום נקי ומסודר, גם על זה אין באמת צורך להעמיק.

לכן חשבתי שהקו הוא ממש דק. כי אין שום בעיה לסדר את הבית עבור אורחים, וכמו שאמרה חברה - הלגו על הרצפה ממילא צריך לחזור למקומו, אז זה פשוט הזדמנות טובה לזרז את העניינים. כשהסדר ונקיון קורה מתוך לחץ פנימי, שמורגש בדרך כלל באופן פיזי ממש בגוף - תנועות יותר מגושמות, יותר מהירות, ופחות רוגע כללי - הרי אני כבר יודעת שהכנסתי את עצמי למקום שאני לא אמורה להיות בה. אם אני לא נעה בשלווה אני לא במקום הנכון.

אציין פה דבר מצחיק, כדי להבהיר עד כמה דק הקו הזה של "עבור מי הסדר".

אני מאד אוהבת לאפות, המטבח הוא המקום האהוב עלי. שמתי לב לתופעה מעניינת - כשאני במצב רוח טוב אני אופה, כי אני זורמת, יש לי כוחות, הבלאגן של האפייה לא מעיק עלי וכיף לי לפנק את המשפחה.

ובדיוק באותו מידה - כשאני במצב רוח ירוד, אני גם במטבח! כי זה הטרפיה שלי. 

כלומר, זה לא מה שנראה בחוץ, אלא המניע.

כך גם בבית. יוצא שאני יכולה להיות במצב רוח טוב ולכן אני לא אסדר, כי טוב לי בפנים, והלגו על הרצפה ממש לא מפריע לי, ובכיף אני אשחק עם הילדים אפילו שהבית קורה לעזרה. ובאותו מידה - יקרה שאני במצב רוח טוב ורוצה להנעים את הבית גם כן, ואני במצב רוח של עשייה, ומסוגלת לנקות ולסדר בלי להפיל את העול על הסובבים אותי.

ולכן הענין הוא לא באמת בית מסודר או לא, אלא מה מניע אותי.

וכשברצוני לארח, ואוחזת אותי טרפת ולא כח רגוע, אני שואלת את עצמי על מה ולמה? האם אני מפחדת שיעבירו ביקורת עלי? שיחשבו משהו עלי? שיראו בנקודות היותר פנימיות שלי?

האם אני מרגישה בטוחה במי שאני או שיש לי דבר מה להסתיר? כי בעצם הבית הוא המקום הכי פנימי שלנו, ומשקף המון (לטוב ולמוטב - זה לא בעיה אלא רק מציאות).

הטרפת בדרך כלל מעידה על מניע פחות נקי, אולי יותר עבור האחר, או ה"מה יגידו".

הבית הוא המקום הכי פנימי שלנו, המקדש שלנו. כשאנחנו מאחרים אנחנו פותחים את הדלת ונותנים רשות להכנס פנימה אל תוך עולמנו. הגיוני הרי שזה יכול להיות מורכב. אני חושבת שהקשבה עצמית, זהירה ונכונה יכולה להוביל לארוח נעים, כיף ורגוע בלי שגעון. 

הלוואי שנזכה.